פלאפון תקשורת בע"מ נ' בן דוד

החלטה

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת התנגדות וכן התנגדות לביצוע שטר.

ראשית אציין כי אין מחלוקת על כך כי המבקש קיבל את האזהרה במועד הנקוב בתיק ההוצאה לפועל, אך טוען כי פנה לב"כ על מנת לנהל מו"מ עם ב"כ המשיבה ולנסות להגיע להסדר מחוץ לכותלי בית המשפט. לשיטתו, הניסיון להגיע להסדר ארך זמן וגרם לעיכוב בהגשת הבקשה של כתב ההתנגדות, מאחר והמבקש הינו אדם מבוגר, עולה חדש עם קשיי שפה.

הניסיון להגיע להסדר לא צלח ומכאן הבקשה שלפניי.

בדיון שנערך לפניי, טען ב"כ המבקש כי נציגי המשיבה הוליכו אותו שולל וגרמו לו לחשוב שאכן הם מנהלים מו"מ, כאשר בפועל מטרתם היתה למשוך זמן על מנת להגיש תביעה כנגד המבקש, וכך טרטרו אותו לשלוח שוב ושוב את כל המסמכים הנדרשים לבחינת המקרה, ללא הזדמנות אמיתית להשמיע את טיעוניו.

המשיבה התנגדה להארכת המועד וטענה, כי העובדה שהמבקש חיכה להגיש את התנגדותו רק לאחר שראה שהמו"מ בינו לבין המשיבה לא צלח, אין בה כדי להצדיק הארכת המועד ואין הדבר מהווה טעם מיוחד כנדרש. לו היה פונה למשיבה במסגרת אותו מו"מ שהוא טוען כי ניהל ומבקש הסכמתה להארכת המועד, ייתכן כי היתה מסכימה. רק מסיבה זו יש לדחות, לשיטתה, את הבקשה ואת ההתנגדות עצמה.

המועד להגשת התנגדות הוא מועד הקבוע בחיקוק, ולכן עפ"י תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי מחייב טעם מיוחד לשם הארכתו. יחד עם זאת, משמתנהל ההליך בפני רשם ביהמ"ש, חלות על העניין הוראות סעיף 90 לחוק בתי המשפט והרשם מוסמך להאריך את המועד אם מצא כי נכון וצודק לעשות כן.

כבר נקבע, כי סמכותו של הרשם להאריך את המועד בהיותו שומר הסף של ביהמ"ש, אשר מחליט האם יפתחו דלתות ביהמ"ש בפני המבקש אם לאו, רחבה מזו המוגדרת בתקנה 528, ורשאי הרשם, אם מצא כי הצדק מחייב זאת, להאריך את המועד אף כאשר הטעם איננו עונה להגדרת "טעם מיוחד" כפי שהוגדר בפסיקת בתי המשפט. השיקולים העומדים בבסיס החלטת הרשם, נוגעים לשיעור החוב, מידת האיחור, עילת האיחור, סיכויי ההגנה וכיוצ"ב.

לגופו של עניין טוען המבקש כי גם לעניין תשלום עבור השיחות היה ניתן להגיע להסדר עם המשיבה, אך האחרונה דורשת סכומים גבוהים מדי. לשיטתו, אין מחלוקת בעניין הציוד והמבקש מוכן לשלם עבורו, והמחלוקת היחידה היא בגין החיוב עבור השיחות לחו"ל שאותן מכחיש המבקש שביצע. טענתו היא כי גנבו לו את כרטיס הסים וביצעו ממנו שיחות וכי ברגע שגילה זאת, פנה למשיבה לבירור העניין והאחרונה טענה כי נעשו שיחות לשווייץ. המבקש הינו עולה חדש מדרום אמריקה ובינו לבין שווייץ לא קיים כל קשר שמצריך אותו להתקשר לשם, ועל כן לשיטתו יש בכך כדי ללמד כי לא הוא עשה שימוש כאמור.

לפי ב"כ המשיבה, בתצהיר התומך בבקשת ההתנגדות, טוען המבקש כי אינו מכיר את האדם שלכאורה גנב לו את כרטיס הסים וביצע דרכו שיחות לחו"ל ללא ידיעתו, אך במהלך חקירתו, הודה כי אדם זה הוא בעצם מכר מהעבודה. אציין כי בפועל, נכתב בתצהיר כי המבקש נפל קורבן לנוכל, אשר גנב ממנו את כרטיס הסים וניהל שיחות לחו"ל. לא ניתן לדעת מהכתוב, האם הכיר המבקש את הנוכל הנ"ל, אם לאו, ולא ניתן להסיק, כפי שמבקשת ב"כ התובעת לעשות, כי המבקש הכחיש הכרות קודמת עם הנוכל.

המשיבה מבקשת לקבוע, כי משלא טרח המבקש לפנות אל משיבה ולהסביר כי נגנב לו כרטיס הסים וכי יש לנתק את השיחות היוצאות, עליו לשלם בגין החיובים שהצטברו. לטענתה, לו היה פועל בדרך זו, הרי שהיה החיוב נמנע מלכתחילה. במצב זה, המשיבה לא יכולה היתה לדעת שהמבקש עצמו הוא לא זה שמבצע את השיחות ואין זה מאחריותה לזכות עבור שיחות שבוצעו מאותו מכשיר, עליו לא הוגש כל דיווח בדבר גניבה.

במידה ולמבקש טענות כלפי צד ג', אשר עשה שימוש שלא כדין במכשירו, יכול לפעול כלפי צד ג' בהתאם לכל דין ואין המשיבה צריכה "לספוג" את תוצאת השימוש הלא ראוי שביצע צד ג'.

לעניין המו"מ, הסבירה המשיבה כי אמנם היה ניסיון מצידה להגיע להסדר, אולם המבקש משיקוליו לא הסכים לקבל את הצעותיה, וזה כשל.

שקלתי את טענות הצדדים, ונדמה כי מהותית ראוי היה לכאורה לדחות את ההתנגדות, הן בשל העובדה שהחוב בגין המכשירים איננו מוכחש, והן בשל העובדה שיש ממש בטענות המשיבה לפיהן אם אמנם לא הודיע לה המבקש מיד לכשנודע לו אודות הגניבה כי כרטיס הסים נגנב ומנע ממנה בכך את הקטנת הנזק בדרך של חסימת השיחות, אין לו להלין אלא על עצמו, ואין מקום להשית על המשיבה את נזקיו בשל התנהלותו זו, ובמיוחד בשים לב לכך שלפניו עומדת האפשרות לפעול בדרך זו או אחרת, לרבות באמצעים משפטיים, לגביית נזקיו מאת המזיק, צד ג' אשר גנב ממנו, לשיטתו, את הכרטיס.

בהתאמה ניתן לקבוע כי בפי המבקש אין למעשה כל טענת הגנה טובה, כך, בהנחה שהאמור בתצהיר מבטא את כל העובדות הרלוונטיות. יחד עם זאת, נדמה בעיני כי בנסיבות המיוחדות של המקרה יש מקום להפעיל את סמכותו של ביהמ"ש ולעשות חסד עם המבקש בדמות מתן רשות להתגונן בכפוף לביצוע הפקדה, אשר תביא לידי ביטוי את סיכויי ההגנה הנמוכים, על מנת שתיבחן השאלה האם אמנם לא הודיע המבקש למשיבה מיד לכשהתברר לו כי כרטיס הסים נגנב.

בנוסף ראיתי לנכון לפעול כאמור בשל סימני השאלה העולים מכרטסת המשיבה אשר צורפה כנספח לכתב התביעה באשר לחיובים שנזקפו לחובת המבקש והמוגדרים שם כ"לא ידוע".

למעלה מן הצורך אציין, כי אף שאני סבורה כי המבקש צריך היה לבקש מן המשיבה אורכה להגשת התנגדותו או להגיש את ההתנגדות במועד אם אינו מבקש זאת שעה שהוא מנהל מו"מ, נדמה בעיני כי טוב היתה עושה המשיבה לו נמנעה מהבעת התנגדות מטעמה להארכת המועד מקום שלכאורה אין מחלוקת שהתנהל מו"מ בין הצדדים בנוגע להסדרת החוב נשוא תיק זה, ובנוגע לבירור טענות המבקש ביחס לגניבת כרטיס הסים, עובר להיווצרות החוב נשוא התובענה, ולא מצאתי כי נכון יהא לדחות את הבקשה להארכת המועד נוכח הטענות האמורות.

מכל האמור אני קובעת כי בכפוף להפקדת הסך של 10,000 ₪, בקופת ביהמ"ש, תינתן למבקש הרשות להתגונן והתיק ייקבע להמשך.

הסכום יופקד בקופת ביהמ"ש בתוך 30 יום מהיום כתנאי לקביעת התיק להמשך.

הוצאות הבקשה בסך 2,000 ₪, יושתו בהתאם לתוצאות בתיק העיקרי.